רוצה גם להיות חלק מסיפורי הנס?

שמי רינה, אני אמא לשלושה ילדים ומתגוררת בפתח תקווה. לפני שנה וחצי חיינו השתנו כשאיתן, הבן הקטן שלי בן ה-5, התחיל לסבול מקשיי נשימה חמורים. הרופאים אבחנו אסתמה קשה, והוא נזקק למכשירי הנשמה כמעט מדי יום. כל התקף היה סיוט – אני זוכרת את הלילות שבהם ישבתי לידו, שומעת את הנשימות הכבדות שלו, והרגשתי חסרת אונים. התרופות עזרו מעט, אבל המצב לא השתפר. התפללתי, בכיתי, וביקשתי נס, אבל שום דבר לא השתנה.

אחרי 12 שנות ציפייה, אין צורך להסביר כמה כאב עברנו. ביקורים אצל רופאים, בדיקות, טיפולים – והאכזבות חזרו על עצמן שוב ושוב. בכל פעם מחדש קיווינו, ובכל פעם מחדש התאכזבנו.

כבר כמעט הרמנו ידיים, עד שראיתי מודעה על פדיון נפש בישיבת קבר רחל. "רבים נושעו", נכתב שם. המילים האלה נגעו בי. החלטתי לנסות. תרמנו סכום מכובד, ביקשנו מכל הלב, והתחייבנו – כשנזכה לישועה, נספר לכולם.

שמי אבי, בן 42 מחיפה. לפני שנה העסק שלי, חנות חומרי בניין, התחיל לקרוס. הלקוחות נעלמו, החובות גדלו, ולא ידעתי איך אפרנס את המשפחה. התפללתי לנס, אבל שום דבר לא עבד. אשתי שמעה על ישיבת קבר רחל ואמרה שאולי כדאי לתרום ולבקש עזרה. הייתי סקפטי, אבל לא היה לי מה להפסיד.

שמי תמר, בת 34 מירושלים. שנים חיפשתי את בן הזוג שלי, אבל כל שידוך נפל, וכל פגישה הסתיימה באכזבה. התחלתי להרגיש שמשהו חוסם אותי, והלב שלי נשבר עם כל ניסיון כושל. חברה סיפרה לי על ישיבת קבר רחל ועל הקמפיין "הבטחתי ונושעתי". היא אמרה שתרמה והבטיחה לפרסם, ותוך חודשיים פגשה את בעלה. החלטתי לנסות.

שנים של מאבקים כלכליים לא נתנו לנו מנוח. ניסינו הכול – עבודות נוספות, קיצוצים בהוצאות, תפילות. כלום לא השתנה. החובות נערמו, והשקט הנפשי התרחק מאיתנו. היינו מיואשים.

יום אחד, חברה סיפרה לי על ישיבת קבר רחל ועל פדיון הנפש שהם עושים שם. היא אמרה לי: "תנסי, תתרמי, תבטיחי לפרסם אם תיוושעי." הייתי ספקנית, אבל אמרתי לעצמי – מה יש לי להפסיד?